עובדת? לא. ז"א כן... לגדל 4 ילדים זה לא בדיוק בטלה... אבל אני לא מתפרנסת ממשהו , שזה 'קצת' מציק, כי בכ"ז 4 ילדים צריכים לאכול. זה לא שאין לנו הכנסה, אבל החיים היו הרבה יותר פשוטים אם הייתי עובדת.
המצב הוא כזה - התחתנתי בגיל 19, התחלתי ללמוד מחשבים, נכנסתי להריון, הלימודים נשכחו בערך ביום שגיליתי , כי בכ"ז- ילד! לי! כאוהבת ילדים הידיעה פשוט הציפה אותי, זו הייתה גם השנה הראשונה לנישואין וחיינו בדירונת פצפונת של חדר וחצי בירושלים. התקופה הכי נהדרת שהייתה לנו. ולכן הלימודים די נזנחו, ולמדתי, אבל לא סיימתי את התואר.
ב-2001 נולד הראשון, שהיה כמובן מדהים! יש תמונה שלי בבי"ח שאני יושבת על כיסא ההנקה ליד המיטה שלי, ישנה. והוא בן יומיים ישן עלי. תמונה שמשדרת את כל הרוגע שבעולם. ושוב, היינו באופוריה, פשוט לא יכולתי להתנתק מהיצורון הזה שיצא ממני, הייתי באמת דבוקה אליו . היה לנו מעון במכללה בה למדתי ורוב הזמן במקום ללמוד.. הייתי איתו. בראיה לאחור אני די מבינה את עצמי - אישה בת 20 עם הילד הראשון, רחוק מהבית (ז"א בלי סבתא שתוכל לשמור עליו וכד'), אין מצב שהייתי עוזבת אותו ליותר מכמה שעות.
וכך שנה ב' עברה לה בלי ללמוד באמת. בשנה ג' קצת התעשתתי ולקחתי את עצמי בידיים, אבל זה לא כ"כ עזר... נכנסתי שוב להריון בתחילת שנה ד' נולד לי השני. ושוב נשאבתי לעולם המדהים השה של תינוק חדש והוא היה כ"כ מתוק!!! עד עכשיו המתיקות שלו משכרת (והוא בן 6!) תקופת הלימודים הסתיימה כשאני בהריון עם השלישי שנולד ב2005 , עכשיו העניינים התחילו להסתבך כי יש לי כבר 2 ילדים, בקיצור... לא פשוט.
כשנודע לי על ההריון עם הרביעי ממש נשברתי... המצב הגיע לכך שהאישיות האופטימית שלי החלה להסדק... התפרצויות כעס ולחץ, כעסים על האהוב שבאמת מנסה להיות באותו ראש אבל לא תמיד הולך... לא יכולתי לסבול את העובדה שאני לא מגובשת מספיק ואוטוטו מגיע עוד חבר למה שעכשיו התחלתי לקרוא "החבורה".
שלרגע לא תהיה אי הבנה... זה לא שלא רציתי אותו, חס וחלילה, פשוט הרגשתי שאני צריכה להיות יותר חזקה לקבל אותו ולדעת איך לארגן את הדינמיקה שתיווצר בצורה הכי טובה. מאז ועד היום (השלישי בן 3 בדיוק) אני מה שנקרא "מחפשת את עצמי".
וזה קשה. לא פשוט בכלל. בשנים האחרונות אני חיה בהרגשה של אכזבה אישית תמידית. במקום באמת לחזור לאותה אחת שבאמת מצאה בכל דבר את הטוב - כשזה מגיע אליי, אני עושה בדיוק את ההיפך. הגעתי למצב קצת פסיכוטי שאם אני מציבה לעצמי מטרה התוצאה שלה צריכה להיות כ"כ מושלמת, ובגלל שהציפיות שלי גבוהות, אני בד"כ מעדיפה כבר לא לעשות בכלל.
לא הגיוני. אני יודעת.
אז החלטתי לפתוח בלוג ולשפוך קצת ולעשות משהו שיוציא אותי מהדכדוך הפנימי בו אני נמצאת כבר יותר מדיי זמן...
פיו!!!! שנים שאני מנסה לשכנע את עצמי לכתוב וסוף סוף התחלתי!!!
